תהילים פרק לד
א לְדָוִ֗ד בְּשַׁנּוֹת֣וֹ אֶת־טַ֭עְמוֹ לִפְנֵ֣י אֲבִימֶ֑לֶךְ וַ֝יְגָֽרְשֵׁ֗הוּ וַיֵּלַֽךְ׃
ב אֲבָֽרְכָ֣ה אֶת־יְהוָ֣ה בְּכָל־עֵ֑ת תָּ֝מִ֗יד תְּֽהִלָּת֥וֹ בְּפִֽי׃
ג בַּֽ֭יהוָה תִּתְהַלֵּ֣ל נַפְשִׁ֑י יִשְׁמְע֖וּ עֲנָוִ֣ים וְיִשְׂמָֽחוּ׃
ד גַּדְּל֣וּ לַֽיהוָ֣ה אִתִּ֑י וּנְרֽוֹמְמָ֖ה שְׁמ֣וֹ יַחְדָּֽו׃
ה דָּרַ֣שְׁתִּי אֶת־יְהוָ֣ה וְעָנָ֑נִי וּמִכָּל־מְ֝גֽוּרוֹתַ֗י הִצִּילָֽנִי׃
ו הִבִּ֣יטוּ אֵלָ֣יו וְנָהָ֑רוּ וּ֝פְנֵיהֶ֗ם אַל־יֶחְפָּֽרוּ׃
ז זֶ֤ה עָנִ֣י קָ֭רָא וַֽיהוָ֣ה שָׁמֵ֑עַ וּמִכָּל־צָֽ֝רוֹתָ֗יו הֽוֹשִׁיעֽוֹ׃
ח חֹנֶ֤ה מַלְאַךְ־יְהוָ֓ה סָ֘בִ֤יב לִֽירֵאָ֗יו וַֽיְחַלְּצֵֽם׃
ט טַֽעֲמ֣וּ וּ֭רְאוּ כִּי־ט֣וֹב יְהוָ֑ה אַֽשְׁרֵ֥י הַ֝גֶּ֗בֶר יֶֽחֱסֶה־בּֽוֹ׃
י יְר֣אוּ אֶת־יְהוָ֣ה קְדֹשָׁ֑יו כִּי־אֵ֥ין מַ֝חְס֗וֹר לִֽירֵאָֽיו׃
יא כְּ֭פִירִים רָשׁ֣וּ וְרָעֵ֑בוּ וְדֹֽרְשֵׁ֥י יְ֝הוָ֗ה לֹֽא־יַחְסְר֥וּ כָל־טֽוֹב׃
יב לְֽכוּ־בָ֭נִים שִׁמְעוּ־לִ֑י יִֽרְאַ֥ת יְ֝הוָ֗ה אֲלַמֶּדְכֶֽם׃
יג מִֽי־הָ֭אִישׁ הֶֽחָפֵ֣ץ חַיִּ֑ים אֹהֵ֥ב יָ֝מִ֗ים לִרְא֥וֹת טֽוֹב׃
יד נְצֹ֣ר לְשֽׁוֹנְךָ֣ מֵרָ֑ע וּ֝שְׂפָתֶ֗יךָ מִדַּבֵּ֥ר מִרְמָֽה׃
טו ס֣וּר מֵ֭רָע וַֽעֲשֵׂה־ט֑וֹב בַּקֵּ֖שׁ שָׁל֣וֹם וְרָדְפֵֽהוּ׃
טז עֵינֵ֣י יְ֭הוָה אֶל־צַדִּיקִ֑ים וְ֝אָזְנָ֗יו אֶל־שַׁוְעָתָֽם׃
יז פְּנֵ֣י יְ֭הוָה בְּעֹ֣שֵׂי רָ֑ע לְהַכְרִ֖ית מֵאֶ֣רֶץ זִכְרָֽם׃
יח צָֽ֭עֲקוּ וַֽיהוָ֣ה שָׁמֵ֑עַ וּמִכָּל־צָֽ֝רוֹתָ֗ם הִצִּילָֽם׃
יט קָר֣וֹב יְ֭הוָה לְנִשְׁבְּרֵי־לֵ֑ב וְֽאֶת־דַּכְּאֵי־ר֥וּחַ יוֹשִֽׁיעַ׃
כ רַ֭בּוֹת רָע֣וֹת צַדִּ֑יק וּ֝מִכֻּלָּ֗ם יַצִּילֶ֥נּוּ יְהוָֽה׃
כא שֹׁמֵ֥ר כָּל־עַצְמוֹתָ֑יו אַחַ֥ת מֵ֝הֵ֗נָּה לֹ֣א נִשְׁבָּֽרָה׃
כב תְּמוֹתֵ֣ת רָשָׁ֣ע רָעָ֑ה וְשֹֽׂנְאֵ֖י צַדִּ֣יק יֶאְשָֽׁמוּ׃
כג פֹּדֶ֣ה יְ֭הוָה נֶ֣פֶשׁ עֲבָדָ֑יו וְלֹ֥א יֶ֝אְשְׁמ֗וּ כָּֽל־הַחֹסִ֥ים בּֽוֹ׃
מידע נוסף על הפרק
משמעות פרק
פרק ל"ד בתהילים הוא מזמור של הצלה פלאית והדרכה לחיים טובים. דוד המלך כתב אותו לאחר שברח מאכיש מלך גת (הנקרא כאן אבימלך), כשנאלץ להעמיד פנים כמשוגע כדי להינצל ממוות. המזמור בנוי לפי סדר האלף-בית (אקרוסטיכון).
* הודיה בכל מצב: דוד פותח בהכרזה: "אֲבָרְכָה אֶת ה' בְּכָל עֵת". גם כשהיה במצב משפיל ומפחיד, הוא בחר להודות.
* הזמנה לשותפות: הוא לא רוצה להודות לבד, אלא קורא לאחרים: "גַּדְּלוּ לַה' אִתִּי, וּנְרוֹמְמָה שְׁמוֹ יַחְדָּו".
* הגנה מלאכית: מופיע כאן פסוק של ביטחון פיזי: "חֹנֶה מַלְאַךְ ה' סָבִיב לִירֵאָיו וַיְחַלְּצֵם". למי שירא שמיים יש "שומר ראש" רוחני שמלווה אותו.
* הקוד לחיים ארוכים: דוד שואל את השאלה המפורסמת: "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים, אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב?". התשובה מורכבת משלושה שלבים:
* נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע: שמירה מדיבור מזיק ושקרים.
* סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב: החלטה אקטיבית לעזוב את השלילי ולעשות חסד.
* בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ: לא רק לחכות לשלום, אלא לרדוף אחריו באופן פעיל.
* ה' קרוב ללב השבור: פסוק של נחמה עצומה: "קָרוֹב ה' לְנִשְׁבְּרֵי לֵב". דווקא במקום של כאב והנמכה עצמית, הנוכחות האלוהית הכי מורגשת.
* ישועה מרשימת צרות: דוד מודה ש"רַבּוֹת רָעוֹת צַדִּיק", אבל מבטיח שמהן "כֻּלָּם יַצִּילֶנּוּ ה'".
תהילים פרק ל"ד מלמד שהישועה האמיתית מתחילה בבחירה פנימית – להודות גם ברגעים קשים ולראות את יד ה' גם בתוך הפחד וההשפלה. דוד המלך מראה שהצלה אינה רק נס חיצוני, אלא דרך חיים של אמונה, שמירת הלשון, עשיית טוב ורדיפת שלום. הפרק ל"ד בתהילים מחזק את ההבנה שה' קרוב במיוחד לאנשים שבורים וכואבים, ושגם כאשר הצדיק עובר צרות רבות – ההשגחה האלוהית מלווה אותו ומובילה אותו לבסוף אל הישועה.
סגולת
סגולות פרק ל״ד בתהילים
* הצלה מסכנה מיידית: סגולה בדוקה להיחלץ ממצבים שבהם האדם מרגיש "מלכודת" או סכנת מוות.
* שמירה על הלשון: עוזר לאדם להרגיל את עצמו לדבר רק טוב ולזכות לחיים ארוכים וטובים.
* הצלחה בדרך ומציאת חן: נאמר כסגולה למי שיוצא למקום חדש ורוצה שיקבלו אותו בנועם (כמו שדוד ניצל בזכות "שינוי טעמו").
* רפואה לנפש עצובה: מועיל מאוד למי שמרגיש "נשבר לב" או "דכא רוח".
* הגנה ממזיקים: קריאתו מסוגלת להרחיק כוחות שליליים בזכות ה"מלאך" החונה סביב האדם.
סגולות תהילים פרק ל"ד עוסקות בהגנה, הצלה וחיזוק הנפש בזמני לחץ וסכנה. קריאת הפרק ל"ד נחשבת לסגולה להינצל ממצבים קשים ומאיימים, לזכות לשמירה רוחנית ולמציאת חן בעיני הבריות. בנוסף, הוא מועיל לריפוי לב נשבר, לחיזוק הדיבור החיובי ולהרחקת השפעות שליליות, ומתאים במיוחד למי שמבקש ליווי והשגחה בדרכים חדשות ובתקופות של חוסר יציבות.