תהילים פרק מ
א לַ֝מְנַצֵּ֗חַ לְדָוִ֥ד מִזְמֽוֹר׃
ב קַוֺּ֣ה קִוִּ֣יתִי יְהוָ֑ה וַיֵּ֥ט אֵ֝לַ֗י וַיִּשְׁמַ֥ע שַׁוְעָתִֽי׃
ג וַיַּֽעֲלֵ֤נִי ׀ מִבּ֥וֹר שָׁאוֹן֮ מִטִּ֪יט הַיָּ֫וֵ֥ן
וַיָּ֖קֶם עַל־סֶ֥לַע רַגְלַ֗י כּוֹנֵ֥ן אֲשֻׁרָֽי׃
ד וַיִּתֵּ֬ן בְּפִ֨י ׀ שִׁ֥יר חָדָשׁ֮ תְּהִלָּ֪ה לֵֽאלֹ֫הֵ֥ינוּ
יִרְא֣וּ רַבִּ֣ים וְיִירָ֑אוּ וְ֝יִבְטְח֗וּ בַּֽיהוָֽה׃
ה אַ֥שְֽׁרֵי הַגֶּ֗בֶר אֲשֶׁר־שָׂ֣ם יְ֭הוָה מִבְטַח֑וֹ
וְֽלֹא־פָנָ֥ה אֶל־רְ֝הָבִ֗ים וְשָׂטֵ֥י כָזָֽב׃
ו רַבּ֤וֹת עָשִׂ֨יתָ ׀ אַתָּ֤ה ׀ יְהוָ֣ה אֱלֹהַי֮
נִ֥פְלְאֹתֶ֥יךָ וּמַחְשְׁבֹתֶ֗יךָ אֵ֫לֵ֥ינוּ
אֵ֤ין ׀ עֲרֹ֬ךְ אֵלֶ֗יךָ אַגִּ֥ידָה וַֽאֲדַבֵּ֑רָה עָֽ֝צְמ֗וּ מִסַּפֵּֽר׃
ז זֶ֤בַח וּמִנְחָ֨ה ׀ לֹֽא־חָפַ֗צְתָּ אָ֭זְנַיִם כָּרִ֣יתָ לִּ֑י
עוֹלָ֥ה וַֽ֝חֲטָאָ֗ה לֹ֣א שָׁאָֽלְתָּ׃
ח אָ֣ז אָ֭מַרְתִּי הִנֵּה־בָ֑אתִי בִּמְגִלַּת־סֵ֝֗פֶר כָּת֥וּב עָלָֽי׃
ט לַ֥עֲשׂוֹת־רְצֽוֹנְךָ֣ אֱלֹהַ֣י חָפָ֑צְתִּי וְ֝ת֥וֹרָתְךָ֗ בְּת֣וֹךְ מֵעָֽי׃
י בִּשַּׂ֤רְתִּי צֶ֨דֶק ׀ בְּקָ֘הָ֤ל רָ֗ב הִנֵּ֣ה שְׂ֭פָתַי לֹ֣א אֶכְלָ֑א
יְ֝הוָ֗ה אַתָּ֥ה יָדָֽעְתָּ׃
יא צִדְקָֽתְךָ֬ לֹֽא־כִסִּ֨יתִי ׀ בְּת֬וֹךְ לִבִּ֗י אֱמוּנָֽתְךָ֣ וּתְשׁוּעָֽתְךָ֣ אָמָ֑רְתִּי
לֹֽא־כִחַ֥דְתִּי חַסְדְּךָ֥ וַֽ֝אֲמִתְּךָ֗ לְקָהָ֥ל רָֽב׃
יב אַתָּ֤ה יְהוָ֗ה לֹֽא־תִכְלָ֣א רַֽחֲמֶ֣יךָ מִמֶּ֑נִּי
חַסְדְּךָ֥ וַֽ֝אֲמִתְּךָ֗ תָּמִ֥יד יִצְּרֽוּנִי׃
יג כִּ֤י אָפְפֽוּ־עָלַ֨י ׀ רָע֡וֹת עַד־אֵ֬ין מִסְפָּ֗ר
הִשִּׂיג֣וּנִי עֲ֭וֺֽנֹתַי וְלֹֽא־יָכֹ֣לְתִּי לִרְא֑וֹת
עָֽצְמ֥וּ מִשַּֽׂעֲר֥וֹת רֹ֝אשִׁ֗י וְלִבִּ֥י עֲזָבָֽנִי׃
יד רְצֵ֣ה יְ֭הוָה לְהַצִּילֵ֑נִי יְ֝הוָ֗ה לְעֶזְרָ֥תִי חֽוּשָׁה׃
טו יֵ֘בֹ֤שׁוּ וְיַחְפְּר֨וּ ׀ יַחַד֮ מְבַקְשֵׁ֥י נַפְשִׁ֗י לִסְפּ֫וֹתָ֥הּ
יִסֹּ֣גוּ אָ֭חוֹר וְיִכָּֽלְמ֑וּ חֲ֝פֵצֵ֗י רָֽעָתִֽי׃
טז יָ֭שֹׁמּוּ עַל־עֵ֣קֶב בָּשְׁתָּ֑ם הָאֹֽמְרִ֥ים לִ֝֗י הֶאָ֥ח ׀ הֶאָֽח׃
יז יָ֘שִׂ֤ישׂוּ וְיִשְׂמְח֨וּ ׀ בְּךָ֗ כָּֽל־מְבַ֫קְשֶׁ֥יךָ
יֹֽאמְר֣וּ תָ֭מִיד יִגְדַּ֣ל יְהוָ֑ה אֹֽ֝הֲבֵ֗י תְּשֽׁוּעָתֶֽךָ׃
יח וַֽאֲנִ֤י ׀ עָנִ֣י וְאֶבְיוֹן֮ אֲדֹנָ֪י יַֽחֲשָׁ֫ב לִ֥י
עֶזְרָתִ֣י וּמְפַלְטִ֣י אַ֑תָּה אֱ֝לֹהַ֗י אַל־תְּאַחַֽר׃
מידע נוסף על הפרק
משמעות פרק
פרק מ' בתהילים הוא מזמור של הודיה על ישועה גדולה והתחייבות לעשיית רצון ה'. דוד המלך מתאר בו מעבר ממצב של טביעה ב"בור שאון" (מצוקה קשה) למצב של עמידה איתנה ושירה חדשה.
* סבלנות וישועה: הפרק נפתח במילים: "קַוֹּה קִוִּיתִי ה', וַיֵּט אֵלַי וַיִּשְׁמַע שַׁוְעָתִי". דוד מלמד שהישועה מגיעה למי שיודע לחכות ולהמתין בביטחון לה'.
* העלאה מן התהום: דוד משתמש בדימוי של טביעה בבוץ: "וַיַּעֲלֵנִי מִבּוֹר שָׁאוֹן, מִטִּיט הַיָּוֵן". הוא מרגיש שה' הרים אותו והעמיד את רגליו על סלע יציב.
* שיר חדש: הישועה כל כך גדולה שהיא מולידה שיר חדש בפי דוד, שיר שגורם לרבים אחרים לראות את הנס ולבטוח גם הם בה'.
* הקרבת הלב ולא זבחים: דוד מחדש שתכלית הקשר עם ה' היא לא רק טקסים: "זֶבַח וּמִנְחָה לֹא חָפַצְתָּ… אָז אָמַרְתִּי הִנֵּה בָאתִי". ה' רוצה את הלב של האדם ואת הנכונות שלו לעשות טוב ("לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ אֱלֹהַי חָפָצְתִּי").
* בישור הצדק: דוד מציין שהוא לא שומר את הנס לעצמו, אלא מספר עליו בקהל רב כדי לחזק אחרים.
* זעקה מחודשת: בחלקו השני של הפרק, דוד חוזר לבקש עזרה מול צרות חדשות ואויבים, ומסיים בתזכורת לעצמו: "וַאֲנִי עָנִי וְאֶבְיוֹן, אֲדֹנָי יַחֲשָׁב לִי".
פרק מ' בתהילים מלמד שהישועה האמיתית מתחילה בסבלנות ומסתיימת במחויבות פנימית. דוד המלך מראה שהקב"ה לא רק מציל מהבור, אלא גם מציב את האדם על סלע יציב ומעניק לו כיוון חדש לחיים. השיר החדש שנולד לאחר ההצלה איננו רק הודיה על העבר, אלא התחייבות לעתיד – לחיות מתוך עשיית רצון ה', בענווה ובהכרה מתמדת שגם אחרי ישועה גדולה, האדם זקוק לליווי אלוקי בכל צעד.
סגולת
סגולות פרק מ' בתהילים
* הצלה ממצבים של "תקיעות": סגולה גדולה לאדם שמרגיש שהוא טובע בצרות או שאין לו מוצא ("טיט היון").
* הצלחה ומציאת חן: נאמר כסגולה להצליח במעשים ולזכות להערכה מצד אחרים.
* שמירה ממזיקים: קריאתו נחשבת כמגן מפני כוחות שליליים ופגעים רעים.
* חיזוק הסבלנות והאמונה: עוזר לאדם ללמוד איך "לקוות" ולחכות לישועה בלי להתייאש.
* רפואת הנפש: מועיל לאדם שמרגיש חולשה רוחנית או עצבות ורוצה "שיר חדש" בליבו.
סגולות פרק מ' בתהילים קשורות במיוחד ליציאה ממצבי תקיעות ומעבר מחשכה לאור. קריאת הפרק מ' בתהילים מועילה לאדם השקוע בצרה מתמשכת, מחזקת את האמונה והסבלנות לישועה, ומביאה רפואה לנפש עייפה ושבורה. הוא נחשב סגולה למציאת חן, להגנה מפני פגעים, ולהתחדשות פנימית המולידה “שיר חדש” של תקווה, שמחה וביטחון.